חפצים המרפדים את חדרי לבנו

אחת הסדנאות המרגשות היא זו בה האנשים מביאים חפצים סנטימנטליים עבורם מהבית. החפצים אותם אנחנו שומרים קרוב ללב ולהישג יד המחברים אותנו לדמות שכבר איננה, לחוויה רחוקה עם טעם מתוק מדבש. לחפצים אלו יכולת לחבר בין העבר, ההווה ועתיד.

חלק מהמספרים בוחרים לשבת באמצע החדר, חלקם נשארים במקומם, כך או כך הבמה שלהם.

קבלו הצצה לאנשים מקפה ניצחון, שהחפצים המרפדים את חדרי ליבם, שזורים באהבת הארץ והקמת המדינה.

הטקסטים מובאים כלשונם.

התנך הקטנטן בעולם בתפקיד השדכן

אסתר פלדמן

הורי ניצולי שואה, אני ילידת 46, דור ראשון לניצולי שואה. בארץ, באחד הימים כשאני בת 15, העזתי לשאול את אמא- "ההפרש בינך לאבא 14 שנה. למה התחתנת איתו? למה התחתנתם בהפרש כזה גדול?" וכך אמא סיפרה לי: "אחרי השואה אנשים לא חיפשו אהבות אלא חיפשו להתחיל חיים. אחרי המלחמה הייתי בקומונה בפולין וראיתי שם את אבא, ראיתי שהוא מאד חרוץ, התרשמתי שהוא אדם רציני ונעים הליכות ואתו אפשר לבנות משפחה. אמרתי לו "בא צבי, אנחנו יכולים להקים משפחה", אבל הוא לא רצה אותי ואני- לא וויתרתי עליו. יום אחד טיילנו בערב ואבא נתקל במשהו והוא מרים אותו ומסתכל ורואה משהו מתכתי קטן, הוא הרים את החפץ וראינו שיש בידנו ספר תנך קטנטן ושלם- מספר בראשית ועד דברי הימים. אמרתי לו "אתה יודע מה המשמעות של זה? אנחנו צריכים לעשות חיבור, ברית של הקמת המשפחה" וכך היה.

זה ספר התנך הקטן בעולם שנמצא בידי, הוא היה השדכן. הדפים כבר מתפוררים, והתנ"ך מעלה הרבה שאלות חקר של מי הוא היה, מתי, איך הוכן ועוד ועוד.

שעון היד שלי- אוד מוצל מאש

רחל שחר

אספר לכם על עולם קצת אחר, המשך של העולם הזה. אני את חיי הצעירים ביליתי בעולם הקיבוצי. בתחילה בחברת נוער ובהמשך הייתי ממקימי קיבוץ להב בנגב. כששמענו בימים אלה על האסון הנורא שקרה בקיבוץ נחל עוז שעמדו לחגוג את שנות ה 70 שלהם, זה הזכיר לי את הימים ההם בקיבוץ להב. כשעלינו על הקרקע ב 1952, גם לנו השאירו את הנכס "הנפלא" הזה שקרו לו הפדאיונים.

בזמנו בקיבוץ, בסוף השבוע היה יוצא מרכז הקניות למרכז לעשות את הקניות עבור כל הקיבוץ ולמלא בקשות פרטיות של כל החברים. מוצאי שבת אחת, ניגשתי למרכז הקניות וביקשתי שיקח לתיקון את שעון היד שלי שהבאתי איתי מהונגריה ב 49, את השעון הביאו לי הורי. הוא יצא לדרך במוצאי שבת ובכביש פלוג'ה, כביש באר- שבע הישן, פדאיונים תקפו את האוטו, הרגו אותו, היתה עוד אמא שנלוותה אליו שבאה לבקר באותה שבת את הבת שלה, היא קפצה לקמה שליד הכביש ובכך נצלה והוא נהרג והפדאיונים שרפו את האוטו.

את המזכרת הזו קיבלתי בחזרה, שעון שנתתי לתיקון שרוף, עליו אני שומרת עד עצם היום הזה.

סיפורו של סביבון קטן עם תקווה גדולה

רחל היימן

לשאלה מה הפריט האחד שהיינו לוקחים איתנו, אני יודעת מה הייתי לוקחת, וכבר לקחתי אותו איתי בעבר, בשנות ה 90 כשגרתי ברמת גן והיתה אזעקה, מה שלקחתי זה רק את הסביבון הקטן הזה.

את הסביבון הזה קיבלתי מסבתא שלי דרך אמא שלי. אמא שלי והמשפחה שלה ברחו בזמן המלחמה מפולין וכשהם ברחו סבתא לקחה איתה סביבון קטן מעופרת יצוקה. עם הרכבת של הצבא הרוסי הם הגיעו לאוזביקסטן, שם, במחנה עבודה הם היו חוטבי עצים. בהמשך סבתא לא שרדה את מחנה העבודה ומתה והסביבון נשאר כמזכרת ביידי אמי שנשארה לבד.

עלינו לארץ ב 1957. אמא שלי לצערי נפטרה צעירה ולפני מותה נתנה לי את הסביבון מזכרת מסבתא. את סבתא לא הכרתי אך תמיד אמרו שאני דומה לה, עצמאית, נאמנה להשקפותי. מאז ועד היום אני שומרת עליו ורוצה לשמור עליו הלאה, הסביבון הזה יקר לי מאד ואני שומרת עליו בממ"ד.

הסביבון קטנטנן, מעופרת יצוקה ועל דפנותיו כתובות האותיות נ.ג.ה.ש - נס גדול היה שם, שם, בפלסטינה הרחוקה, הנותן תקווה למי שהיה באירופה באותם הימים בבריחה, ברעב, במחנה עבודה ובמלחמת הישרדות.

הקמע המשפחתי, ותן שיחזור שוב לביתו

פרלה בן דוד

נולדתי במרוקו בעיר קטנה שנקראת בני מלאל בה המשפחה שלי היו צורפים וסוחרי כסף וזהב. בבני מלאל הקהילה היהודית היתה גדולה וכולם היו שומרי תורה.

הבאתי תמונה של קמע משפחתית של דולר משנת 1895. זהו קמע העובר מדור לדור אצלנו. אם משהו חולה או יש שמחה- בר מצווה או חתונה, הקמע מלווה אותנו.

בתקופה הזו הקמע נמצא אצל אחותי שהיא אלמנה ובנה היחיד בעוטף עזה, בתפילה שהקמע תשמור עליו. הערך של הקמע יקר גם כספית, אך רגשית אין ערך שאפשר לנקוב בו. הקמע יקר ומשמעותי מאד עבורנו.

גלגולו של צמיד

מרים אזולאי

ההורים של אלי ושלי היו שכנים בחוץ לארץ במרוקו וגם בארץ, גדלנו ביחד והתחתנו.

אחרי שאמא שלי נפטרה קיבלתי צמיד שהיה שלה., צמיד שהיא קיבלה מהאמא שלה. צמיד שעבר מהסבתא לאמא, מאמא אלי. צמיד יפה עשוי בעבודת יד.

אחרי מספר שנים היה חג שחמתי היתה אצלי בבית והיא היתה עצובה. אלי ראה שהיא כזו עצובה והוא אמר לה- "מה קרה שאת ככה? מרים אמרה לך משהו? נפגעת ממשהו?", אמרה לו "לא נפגעתי אבל אלי אתה רואה את הצמיד שיש לה על היד? זה היה צמיד שלי. כשהייתי צעירה והיינו צריכים להתחתן והייתי צריכה כסף- מכרתי את הצמיד לסבתא של מרים". הצמיד שעלי היה שלה, היא מכרה את זה לסבתא שלי.

הצמיד נשאר אצלי והסיפור המעניין הוא שלחמתי קראו אסתר אזולאי ולבת שלי גם קוראים אסתר ואת הצמיד העברתי לבת שלי. היא לא שמה אותו, אבל אני מבקשת שהיא תשמור עליו. זה עבר מאסתר אזולאי בשורה התחתונה, לאסתר אזולאי, הבת שלנו.

המתנה הראשונה בחיי

רוזה מימון

את המתנה הראשונה בחיי קיבלתי כשהייתי בת 14מהחבר של אחי. הוא היה מגיע לאחי ונכנס אלינו ובדרך גם אלי.

ב 49 הוא רצה לעלות לארץ ואמר לי "אני רוצה לעלות לארץ אבל רוצה שתזכרי אותי, אני נותן לך מתנה, זו סיכה ללב. שימי אותה ליד הלב, אולי ניפגש. בטח תבואי לארץ". אמרתי לו "אני לא יודעת- רק התחילו לעלות לארץ". הסתובב הזמן- וב 52 באתי מטרופולי לארץ עם ההורים שלי. הוא שמע שאנחנו באים וחיכה לנו בנמל חיפה - ואז הוא שאל אותי "איפה הסיכה? את מחזיקה אותה?" אמרתי לו "זה בתיק". אמר לי "לעולם אל תורידי אותה. זה ממני ואני רוצה שתזכרי אותי אם נתחתן, אם נפרד- אבל הסיכה הזו תשמרי אותה".  וכך היה.

בגיל 19, בשנת 54 התחתנו. ב- 2011, לפני 22 שנה בעלי נפטר, אבל עד היום הסיכה הזו בלב שלי, זה המזכרת שאי אפשר לוותר עליה ואני שומרת עליה יותר מאשר על היהלומים שיש לי. אני מאחלת לילדים, לנכדים ולנינים שלי זוגיות כמו שהיתה לי איתו.

אמרי לב

דינה קוזק

הבאתי סידור ילדות מצרפת הכתוב בצרפתית עם כותרות בעברית. שם הסידור: "אמרי לב", מתאים לשם הסדנה של היום- "חפצים המרפדים את חדרי הלב". בצרפת הדת הופרדה מהמדינה ובגיל 5 הלכתי לבי"ס נוצרי. בשבת, היינו הולכים לבית כנסת ולמדנו על יהדות. עברית לא ידענו כל כך והתפילה היתה בצרפתית. הספר הודפס ב 1945, בדפוס של הברון רוטשילד. שמרתי על הסידור "אמרי לב" כל השנים ויש לו ערך סנטימנטלי עבורי למרות שהיום אני כבר לא דתיה, הוא מלווה אותי מהילדות. לבני קראתי "אמרי" בהקשר לסידור.

תעודת הזהות והכתובה הישנה שמצאו את דרכן אלי

אורה קרמונה

אני מראה לכם תעודת זהות וכתובה. תעודת הזהות היא של סבא שלי, אבא של אמא שלי, תעודת הזהות הוצאה ב 1902 והיא כתובה בערבית. לסבא שלי היו 3 בנות ובן אחד.

הכתובה היא של אמא שלי.

אני נולדתי בדמשק, עליתי ארצה בגיל 8 מבירות ב 49. כשאנחנו עלינו לארץ, השליחים מהארץ הבריחו אותנו מדמשק לבירות ומשם לארץ. היציאה מדמשק היתה "על החיים ועל המוות", ברחנו אבא ואמא, סבתא אמא של אבא ו 4 ילדים. הגענו לכאן בלי שום מסמך- בלי ת.ז בלי תאריך לידה, בלי בגדים, רק להגיע. קשר עם המשפחה אין. באנו לארץ עם ההורים, השתקמנו והסתדרנו.

שאר המשפחה שלנו יצאו לארה"ב עם שאר היהודים שנשארו בסוריה, כשהיה הסכם ב 1992-3, עם "אסד האבא" שכל יהודי סוריה, דמשק וחלאב מוציאים אותם בכוון אחד לארה"ב.

בשנת 2000 הייתי בטיול בארה"ב והגעתי לברוקלין לראות את המשפחה היחידה שנותרה. כשהייתי שם בן דוד לא אמר כלום שיש לו מהמשפחה. לפני 15 שנה אמר לי: "יש לי משהו בשבילך, אולי את רוצה אותו". אמרתי לו "מה?" אמר לי "יש לי תעודת זהות של סבא ואת הכתובה של אמא ושל הדודה". אמרתי לו "בודאי שאני רוצה את המקור".

ויש לי סיפור מעניין עם הכתובה;  ב 1963 פניתי לרבנות בלוד להוציא תעודת נשואין. באתי לרב עם אמא שלי והרב אומר לאמא שלי "איפה הכתובה שלך?" אמרה לו- "אין לי. ברחנו". אני מראה לו את התעודת זהות שלי שם בלאום כתוב "יהודי" וזה לא סיפק אותו ואמר לי "תוכיחו לי שאתם יהודים". זה הרתיח אותי ממש ואמרתי לו ששרתתי בצבא, שאני עובדת בתעשיה אווירית ועברתי סיווג ביטחוני "איך אתה מבקש את זה בכלל?". לא הלכתי לרב התורכי, למשפחת חגג' המוהלים והם עשו מזה רעש גדול וכמובן שהוא הוציא לי תעודת נישואין ונישאתי. לימים, כשהגיע אלי המקור, הלכתי לדויד המוהל, אמרתי לו "זוכר את הסיפור? הנה ההוכחה".

הכתובה הזו היא בדיוק כמו שמוציאים בארץ, וכתוב- בית הדפוס בבירות.

המשפחה שלי זה משפחת פוארטה, מגורשי ספרד איטלקים, השכונה שגרנו בה בדמשק היא שכונה של סיצילאנים וזהו המקור שלנו.

הצמיד שמלמד אותנו מהי חמה טובה

אסתר פרץ

כל הזמן אני שומעת "חמה, חמותה, חמה.." הצמיד הזה מחמותי, קראו לה מרים פרץ, אישה מדהימה ז"ל. היתה כמו אמא ותמיד קניתי אותה המתנה לאמא שלי וגם לה. לפני שהיא נפטרה היא באה איתי לחנות וקנתה לי תכשיטים וכשהיא נפטרה, העבירו לי את הצמיד הזה בשמה.

סיפור אחד שידגים עליה- אני נשואה לבן הבכור שלה. היא הביאה ממרוקו צמידים ושרשראות יפות ובאירוסין היא נתנה לי. בארץ אז, זו היתה בושה לשים את זה אז, הלכנו עם חאקי, עם כובע טמבל, לא היתה לי הבנה מה הערך האמיתי לדברים האלה, אז הלכתי לרחוב אלנבי נתתי למישהו ובתמורה נתן לי שעון עלוב משהו. כשהגעתי אליה תפסה את הראש ואמרה לי "למה לא אמרת לי, הייתי נותנת לך כסף בשביל זה".

אם הייתי כועסת על בעלי- תמיד היתה לצידי, גם אם לא צדקתי. יש חמות מדהימות ומקסימות. היתה לה חכמת חיים. לא היתה מעמיסה ולא מתערבת. כמו התמונה של 3 הקופים, לא רואה, לא שומעת, לא אומרת. אף פעם לא תגיד לך למה- למה קנית, למה עשית. שלום בית אמיתי.

ואז דינה הוסיפה "זה מה שנקרא שלוש S על חמות טובה בגרמנית:

שמאגן- לשתוק

שמייכל- לחייך

שיינקן- לתת מתנות"

😊

שטיחון עם רגש מחמותי

פאני אבן חיים

ההורים שלי עלו בשנות ה60 ממרוקו והם עלו איתנו במחתרת. אמרו להם לקחת כמה בגדים לכל אחד מהילדים ומעבר לזה הם לא לקחו איתם שום דבר, כלום. אבל בכל זאת, משפחתו של בעלי כן הביאו איתם דברים וזכרונות ובין היתר הביאו איתם שטיחונים שהיו מאד מקובלים במרוקו. שטיחי קיר, על השולחן, על המיטה.

לימים בארץ, משתמשים בזה גם כאשר בונים סוכה ומכסים בשטיח דומה זה את הכסא לאליהו הנביא. זה שטיחון עם הרבה רגש עליו אנחנו שומרים מחמותי המקסימה. שטיחונים כאלה חילקתי לכל אחד מהנכדים והם יעבירו את זה הלאה.

הסידור העתיק במשפחתנו של הרב יהודה אלקלעי לאון אלקלעי

אני בא ממשפחה מאד דתית ומאד ידועה של הרב יהודה אלקלעי, שיש רחובות בארץ על שמו. הוא היה למעשה חוזה המדינה הספרדי הראשון שהקדים את הרצל.

ספר התפילה הזה עבר מבן בכור לבן הבכור. אבי לא היה הבן הבכור, הם היו 7 ילדים, הבכור נפטר בגיל צעיר ואחריו היו בנות ואבי. ספר התפילה עובר רק לבנים ואז העבירו לאבא שלי, הבן הצעיר.

על הכריכה המהודרת כתוב יהודה לייב יוסף אלקלעי 5654 (שנת תרנ"ד), 1893. בזמן השואה, כשהגרמנים נכנסו ליגוסלביה, הם ברחו. הם לקחו איתם מעט דברים, מזוודה קטנה בה שמו את כל התמונות שהיו להם ואת הסידור שאבא לא הסכים לוותר עליו. ביחד איתי הורי ברחו אל היערות, שם הסתתרנו במשך הרבה מאד זמן.

כשעלינו לארץ, אבא שלי לפני שנפטר העביר לי את הספר תפילה ובהמשך אני העברתי אותו לבן שלי. לספר כריכה מאד יפה של כסף וזה ספר תפילה מאד עתיק. אבא שלי בזמנו סיפר שכתוב 5654 אבל הספר עוד כמה דורות מלפני, רק בשנה הזו הוסיפו את הכריכה עם הקישוטים. זה עבר את השואה ולקחו רק את זה וזה ממשיך ועובר במשפחה מבן לבן מדור לדור.